קדחת לסה

קדחת לסה (LHF) היא סוג של קדחת דימומית נגיפית הנגרמת על ידי ווירוס. רבים מהנגועים בנגיף אינם מפתחים סימפטומים כלשהם וכאשר הם מופיעים הם כוללים חום, חולשה, כאבי ראש, הקאות, כאבי שרירים ובמקרים נדירים יותר יכול להופיע דימום מהפה או בדרכי העיכול.

המחלה מתפשטת כתוצאה ממגע עם שתן או צואה של חולדות ועלולה לעבור כתוצאה ממגע ישיר בין בני אדם. אבחון המחלה מתבסס על זיהוי התסמינים ועל בדיקות מעבדה לזיהוי הנגיף והנוגדנים אליו בגוף תוך שימוש בתרבית תאים. כיום אין חיסון מפני המחלה אלא הימנעות בלבד על ידי הימנעות ממגע עם חולדות ובידוד החולים ממגע עם אחרים.

מאפייני ותסמיני המחלה

הנגיף תואר לראשונה בשנת 1969 במקרה של הידבקות בעיירה לסה בניגריה. הקדחת נפוצה בעיקר במערב אפריקה שם ההערכות הן של כ-5000 מקרי מוות בשנה. ב-80% מהמקרים, המחלה היא אסימפטומטית וב-20% מתפתחים תסמינים בלתי ספציפיים לאחר תקופת דגירה של שבוע עד שלושה שבועות. המחלה עלולה לגרום לסיבוכים ולתופעות חריפות הנלוות לה:

• פגיעה במערכת העיכול המתבטאת בבחילה, הקאות ,שלשול ודימום ביציאות, כאבי בטן, עצירות, קושי בבליעה.
• השפעה על מערכת הלב וכלי הם היוצרת לחץ דם גבוה ודופק גבוה וחריג.
• פגיעה במערכת הנשימה הכוללת שיעולים, כאבים בחזה ודלקת בלוע.
• פגיעה במערכת העצבים הכוללת וסיכון להיווצרות דלקת קרום המוח, פגיעה בשמיעה והתקפים.

דרכי הידבקות וגורמי סיכון

המחלה קשה לאבחון משום שהיא דומה מבחינה קלינית למחלות חום ויראליות אחרות כגון אבולה ומרבורג. הנגיף לקדחת לה מופרש בשתן במשך כ-3-9 שבועות ובזרע למשך 3 חודשים. המחלה מתפשטת ומגיעה לבני אדם מבעלי חיים ובעיקר מכרסמים בהם חולדות ועכברים ככל הנראה כתוצאה ממגע עם השתן והצואה שלהם ועקב חשיפה ישירה או עקיפה לנגיף דרך מערכת הנשימה והעיכול.

שאיפה של חלקיקים זעירים באוויר הנושאים את הזיהום הוא האמצעי המרכזי להידבקות. הזיהום עובר גם דרך עור סדוק או ממברנות ריריות החשופות למזהם. הנגיף עובר בין בני אדם בשל הפרשתו בשתן ובזרע. קבוצות הסיכון לסבול מקחת לסה הם תושבים באזורים כפריים בהם רמת התברואה נמוכה.

סכנה למגיפה קטלנית

כ-15%-20% מחולי קדחת לסה המאושפזים ימותו מהמחלה כאשר במזמן מגיפות שיעור התמותה מגיע עד ל-50%. נשים בשליש השלישי להיריון נמצאות בסיכון של כ-80% למוות כתוצאה מהידבקות כמו גם מוות לעובר. חלקם של החולים אשר החלימו מהמחלה חווים השפעות מתמשכות של המחלה הכוללות חירשות חלקית או מלאה. נגיף הלסה הוגדר על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחד מכמה ווירוסים המהווים גורם סביר למגיפה עתידית, על כן מושקעים מאמצים במחקר ופיתוח חיסונים ותרופות על מנת לתת מענה למחלה.

טיפול ומניעה

האמצעים להימנעות מחשיפה לנגיף כוללים הרחקת מכרסמים מסביבת הבית והמזון ושמירה על היגיינה. באזורים כפריים, הורחקו מחסני התבואה מהבתים והשלכת הפסולת מתבצעת הרחק מאזור המגורים. על מנת להימנע מהעברת הנגיף מאדם לאם, יש להימנע ממגע עם דם ונוזלי הגוף של מי שחשוד כחולה.

כיום עוד לא נמצא טיפול ספציפי למחלה, החולים מבודדים בחדרים מאווררים והצוות הרפואי חייב להיזהר ולהתמגן כנגד החשיפה לזיהום. טיפול ניתן רק להקלה על התסמינים ולמניעת התייבשות והתפתחות של הזיהום. על מנת לסייע למערכת החיסון להתמודד עם הווירוס, ניתן להזריק תוספת של אימונוגלובולין.