זיהום מנינגוקוק נגרם מאחד מ 13 זני .Neisseria maningitidis זיהום זה דורש יידוע של משרד הבריאות באופן המיידי והמהיר ביותר. הגורמים שמובילים לזיהום זה אינם מובנים בבירור, אך נראה כי הם כרוכים בשינוי במבנה משטח החיידק על פני רירית הלוע הזורם אל תוך זרם הדם ושחרור של אנדוטוקסין וחלבונים דלקתיים.
כאשר ההידבקות מתרחשת, היא בעלת מאפיינים של מגיפה, באופן מחזורי באיזורים מסוימים. זיהום מניגוקוקלי פולשני נמצא שכיח יותר בקרב תינוקות מתחת לגיל שנתיים, מתבגרים בגילאי 15-18 ומגויסים במחנות טירונות. הרגישות האישית מוגברת במצבים שמובילים לצפיפות, בעיקר במצבים של חשיפה לטבק, חולי דלקת בדרכי הנשימה ואלה הקרובים לחולה או נשא מנינגוקוק.
אטיולוגיה של הזיהום
זיהומים מנינגוקוקליים פולשניים מופיעים כמגיפות, למרות שבמדינות המתפתחות זיהומים אלה הינם נדירים. עם זאת, לזיהום מנגינגוקוק ישנה חשיבות ציבורית נרחבת, והוא זוכה לתשומת לב תקשורתית. המחלות הזיהומיות המנינגוקוליות הינן בדרך כלל קשורות לעונות השנה, כאשר שיאן ייראה בחודשי החורף והאביב.
ההנחה לסיבת הקשר עם עונות השנה טוענת כי ישנו קשר בין הזיהום המנינגוקוקלי לשפעת וזיהומי דלקת ריאות (Mycoplasma). ישנם שלושה זנים עיקריים של מנגינגוקוק אשר עלולים לגרום למחלה. קבוצת A גורמת להתפרצויות של זיהומים מנינגוקוקליים. זיהומים אלה שכיחים יותר באזורי אפריקה, במיוחד לקראת סוף העונה היבשה.
מגיפות הזיהום מתרחשות במחזורים של 8-14 שנה. שכיחות הזיהומים אשר נגרמו מקבוצת B ירדה באופן משמעותי מאז הכנסת החיסונים. וקבוצה C (serigroup C meningococci) עלולה לגרום למחלה ספורדית יותר מאשר לקבוצתית.
תסמיני הזיהום וסיכונים
בדרך כלל הזיהום יתחיל מדרכי הנשימה העליונות, כאשר שכיחות המחלה גדולה יותר בזמן הילדות וההתבגרות.
כמו כן, המטופלים יסבלו מחום גבוה, כאב ראש, בחילה והקאה. לפעמים עלולה להיראות פריחה פטרייתית על הגפיים ועל משטחי גוף נרחבים, אך הופעת הפריחה יכולה להיות מאוחרת יחסית לתחילת הזיהום. החולה עלול לסבול גם מכאבי גב, גפים קרות ושינויי צבע עור.
דלקת קרום המוח היא הסיבוך השכיח ביותר של זיהום פולשני. במקרה של דלקת קרום המוח, ייתווספו לתסמינים גם פוטופוביה, ונוקשות של הצוואר. באופן כללי, הזיהום המנינגוקוקלי עלול להתקדם במהירות למחלת דומיננטית, המובילה להלם, איסכמיה בגפיים ובצקת ריאות. שיעור התמותה במקרה של סיבוכים אלה הוא כ -10%. סיבוכים פחות שכיחים של זיהום מנינגוקוקלי עלולים לכלול דלקת ריאות, דלקת פרקים ספסטית, אוסטאומליטיס, דלקת פרקרדיטיס ודלקת הלחמית.
גורמים שכיחים, אבחון וטיפול
הזיהום המנינגוקוקלי מועבר מנשאים אסימפטומטיים לאנשים עם מערכת חיסון פחות טובה. בדרך כלל, ההידבקות תהיה בין דיירי אותו בית או מוסד, כאשר לנדבק יהיה מחסור בנוגדן הספציפי. מכיוון שהחסינות הטבעית מתפתחת כתוצאה מנשאות אסימפטומטית, סביר להניח כי הנדבק לא חלה בזן חיידקי זה עד לרגע ההידבקות.
בנוסף, עלולים להיות עוד גורמים אפידמיולוגיים אשר יגבירו את הסיכון להתפתחות הזיהום הפולשני כמו גיל פחות מ -1 שנה או בין 14-25, חשיפה לעשן טבק, מחלה קודמת של זיהום נשימה ויראלי.
האבחון הדיפנטיבי והמוחלט של הזיהום המנינגוקוקלי ייעשה על ידי ניקור CSF, אך בגלל חשיבות הטיפול המהיר, ההמלצה היא להתחיל בטיפול אנטיביוטי גם לפני קבלת כל תוצאות הבדיקות. הטיפול האנטיביוטי כולל תרופות כמו קפאלוספורין (ceftriaxone), vancomycin, ופניצילין.
יש להמשיך בטיפול האנטי-מיקרוביאלי לפחות לשבעה ימים. במהלך הטיפול, יש לבדוק קיום תגובה אלרגית אשר תתבטא, בין היתר בפריחה או חום. בנוסף, שלשול הוא תופעת לוואי נפוצה, במיוחד במהלך הטיפול עם קפאלוספורינים. כמו כן, החולה יידרש להיות במעקב מחשש לבצקת ריאות כתוצאה מעומס נוזלים ולחץ תוך גולגלתי.